האנרגיות החיוניות המוזיקליות במיוחד של ערי המדבר בישראל

מכתב מעיירת הפיתוח של אופקים, שבו יהודים מצפון אפריקה מסייעים ליצור תרבות ישראלית חדשה.

 

אופקים היא עיר מעמד הפועלים של 30 אלף איש בדרום הארץ, 20 דקות מערבית לבאר שבע, הבירה האזורית, וכ -30 דקות מחוף הים התיכון של עזה. "אופקים" הוקמה בשנת 1955 במטרה להביא אליו עולים חדשים מאזור החוף המרכזי של ישראל ולחזק את אחיזתה של המדינה במדבר הנגב המאוכלס בדלילות.

כמו בעיירות פיתוח אחרות באזור הדרום, מתיישבי אופקים לא היו החולמים הציונים המהפכניים של תקופה מוקדמת יותר, אלא דתיים מסורתיים "מזרחיים" מאדמות ערביות ואסלאמיות. במקרה של אופקים, יהודים אלה, בעיקר ממרוקו ותוניס, הועברו היישר מהנמל ליעדם על-ידי הממשלה הסוציאליסטית-ישראלית הגבוהה, בעידן הקדחתני והראשוני של בניית המדינה, על התכנון המרכזי.

הרחק ממרכז המנוע הכלכלי של ישראל, ועם גורלה נקבע לעתים קרובות על ידי ביורוקרטים, אופקים נאבקה לצמוח כלכלית במשך רוב ההיסטוריה שלה. כיום, אוכלוסייתה עדיין שומרת על אופי צפון אפריקאי ובמיוחד מרוקאי. בתפקידה של מה שמכונה בדרך כלל "פריפריה" של ישראל, גם אופקים ותושביה תופסים מקום פריפריאלי בסיקור התקשורתי של הארץ, אלא כסקרנות צבעונית או מושא של ניתוח חברתי-כלכלי.

ובכל זאת, בששת העשורים האחרונים, האנרגיות החיוניות כבר חלחלו בערים המדבריות האלה, באנרגיות שהשתרשו במה שהחוקרת והמשוררת חביבה פדיה מכנה "הערך המוסף" של הפריפריה בחיי התרבות ובתרבותה של ישראל.

מהו הערך המוסף הזה? חלק ניכר מהתשובה ניתן למצוא בארכיון העירוני של אופקים, שבוועדת ההיגוי שלו אני משמש כתושב העיר עם משפחתי. בהתייחסו ליוזמה של ארכיון בן-גוריון להקמת ארכיון עירוני בכל רחבי הנגב, נחנך רשמית ארכיון "אופקים" בשנת 2016.

למרבה המזל, פעיל מקומי בשם איציק קריספל כבר עסק רבות בתיעוד סיפור העיר, ועובדיו אפשרו לראות את הארכיון הופך לבסיס למוזיאון שיספר את סיפורם של אופקים מבפנים. צוות של אוניברסיטת חיפה עובד כעת על העיצוב.

בהנהגת קריספל, החליטה ועדת ההיגוי כי סיפורו של אופקים לא יחל עם הקמת העיר ב -1955, אלא עם נקודות המוצא של התושבים במרוקו, בתוניס ובמקומות אחרים. זה אולי נראה כמו פרט שרירותי, אבל הוא משקף את העובדה שבניגוד לדפוס הקבוע בישראל שבו האידיאולוגיה הציונית הכתיבה במידה רבה את המחיקה של הזיכרון ההיסטורי של הקהילות הנכנסות, אלה שנדחקו לפריפריה הצליחו במידה רבה לשמור על קשר מתמיד עם העבר והמורשת התרבותית – במיוחד הרכיב המוסיקלי שלה.

מכאן הערך המוסף. כיום, החברה המיינסטרים של המדינה קיבלה בהכרת תודה (אם עדיין לסרוגין) את היצע הפריפריה, שמהן נהנתה מאוד. 

קחו לדוגמה את האירוע האחרון יחסית. בדצמבר האחרון הכירה ממשלת ישראל רשמית בתזמורת האנדלוסית באשדוד כאנסמבל לאומי, ממש שם הן ביוקרה והן בתמיכה כספית עם הפילהרמונית הישראלית הנכבדה. התזמורת האנדלוסית משמיעה מוסיקה המושרשת בתרבות היהודית-ערבית של ימי הביניים בדרום ספרד, שבמסגרתה הוסיפה לעומק את הנוהג של היהדות ברחבי האזורים העירוניים של החוף בצפון אפריקה.

ההכרה המוענקת על ידי ממשלת ישראל, ונדחפה על ידי משרד התרבות של מירי רגב, לא באה בקלות. הסיפור, במישור אחד, הוא על מלחמות התרבות המתמשכות בין מערב למזרח, או אשכנזי ומזרחי. אולם, סיפור עמוק יותר עולה על דפי ההיסטוריה החדשה.

התזמורת הוקמה מאוחר יחסית, ב -1994. בתחילה, הרפרטואר המוסיקלי שלה שאוב במלואו מז'אנר של פיוטיםהידועים כ"בקשות ". דוקלמו ושרו בשבת במהלך תפילות הלילה המאוחרות, שהסתיימו בזריחה ביום שבת, והמופע רץ במשך כל החורף, השירים והמאפיינים המוסיקליים המיוחדים שלהם שרדו את המסע לישראל, ואז קיבלו חיים חדשים בפריפריה.

במשך השנים, תיקנו את 600 הטקסטים הפואטיים בספר שירי הבקשות וערכו אותו הרב והחוקר המרוקאי רפאל חיים שושנה (1912-1987), שעבד באנונימיות כמעט, פירסם אותם במהדורה חדשה של שלושה כרכים. בינתיים, בצד המוסיקלי, הרב דוד בוזגלו (1903-1975) מלחין הפיוטיםשהגיע לארץ בשנת 1965, החזיר את המוטיבציה הציבורית על ידי נסיעה מעיר לעיר, כדי להוביל קהילות מקומיות בהופעות של הפסטיבלים המרוקאים-יהודיים של הטקסטים המסורתיים, תוך כדי גיוס דור של תלמידים. מסורת הבקשות של השירה עדיין נצפתה במקומות כמו אופקים, שם קבוצה של חסידים מושבעים מביאה אותם לקהילות ברחבי העיר.

כלומר, הישג ההכרה הרשמית של התזמורת אינו מסמל מחווה של העדפה מתקנת כלפי ה"שונות "האתנית של ישראל. היא נשענת על אותו בסיס של לימוד, תקני ביצוע מחמירים ודורות של מצוינות מוסיקלית שיש לדרוש בכל אמנות גבוהה ראויה לשם.

זה לא אומר שכל קהילה מזרחית בישראל הצליחה להזין ולשמור על המורשת התרבותית הספציפית שלה. יהודי עיראק, למשל, שהגיעו גם הם בתחילת שנות החמישים, הגיעו בדרך אחרת. רבים, שכבר עברו מודרניזציה יחסית בעיראק, התבוללו עד מהרה לזרם המרכזי של ישראל והחלו לעלות בסולם הכלכלי והמקצועי. היום, למשל, תמצאו בעיר רמת-גן עיר גדולה של עיראק-יהודית, עיר הגובלת בתל-אביב ומרכז עסקים מוביל במדינה.

אך התרבות היהודית-עיראקית לא עלתה יפה. הרבה יצירות מסורתיות וביצועיות – מהפיוטים הליטורגיים ועד להקת הדקקאט של זמרות ותופפות שהופיעו בעיקר בחתונות – כולן נעלמו. כיום, בעוד שיש שתי תזמורות אנדלוסיות בישראל, זו של אשדוד ועוד אחת בירושלים, אין תזמורת עיראקית.

זה מפתה להתחקות אחר היעדר זה לאותו לחץ חברתי להקטין, אם לא לבטל, את מורשת הגלות של אלף השנים ולהשתלב במיינסטרים המרכזי. אבל זה קצת יותר מדי פשוט. סקטורים משמעותיים של עולים חדשים מצרפת כבר היו מוכנים להשתלב ולהתבולל בכוחות עצמם, גם במחיר של מה שהיה פעם מצבים חברתיים של תרגול ושמירת מצוות. רמת גן עדיין מלאה ביהודי עיראק, אבל תזדקק לזכוכית מגדלת שתמצא שם שרידי יהדות עיראקית.

סכנה דומה היתה גם היבט נוסף של התרבות היהודית בעיראק: כלומר, יהדותם של רוב המוזיקה העממית העיראקית. במחצית הראשונה של המאה ה -20, הסולן הבולט ביותר בעיראק, סאלימהמוראד (לבית פאשה), היה יהודי, וכך גם המלחינים המובילים בעיראק של המוסיקה הערבית, האחים צאלחודאוד אל-כווית. חזרה בשנת 1932, בקונגרס למוסיקה ערבית בקהיר, כמעט כל המוסיקאים המייצגים את עיראק היו יהודים. פעם בישראל השתנו הדברים. האחים אלכוויית הופיעו פעם בשבוע עם התזמורת הערבית של רדיו ישראל, אך ללא קהל מסור, הם התאמצו להתפרנס, ולעתים אף הצטמצמו למכור ביצים בשוק. שניהם אסרו על ילדיהם ללמוד לנגן בכלי נגינה.

אין ספק שגם כאן היה גורם תורם נוסף: "הצליל" המוסיקלי-יהודי-טיפוסי לא מתאים לאוזני מזרחיות, כמו למשל, הצליל הפתוח והנרגש של הפיוט האנדלוסית עם מדי פעם ספרדית לילית. עבה מבחינה אינטלקטואלית, עם מקצבים כבדים וסגנון ווקאלי כבד בתקשורת פאתוס עמוקה, המוזיקה העיראקית במחצית הראשונה של המאה ה -20 לא הכילה אפילו כלי נגינה מערביים כמו הגיטרה או הפסנתר (להזכיר שני כלי נגינה שאומצו על ידי מלחינים מצריים קוסמופוליטיים יותר) .

מעניין שכשכוכב הפופ הישראלי דודו טסה, הנכד והשם של דאוד אל-כווייתי, חידש את המוסיקה של סבו, והחל משנת 2011, יצא לפרויקט שימור משפחתי מפואר, הוא שמר על סגנון הקול העיראקי הבוטה הוספת מכשירים כגון חצוצרה גיטרה חשמלית ושימוש חופשי של מקצבים עכשוויים. נכון לתרבות העיראקית, השירה של טסה חמה, לא מגניבה – וישראלים מכל המקורות והטעמים לא יכולים לקבל מהם מספיק.

לנוכח גורלם של המסורות היהודיות המרוקאיות והעיראקיות, ניתן להעריך טוב יותר את תפקידה החיוני של ערי הפריפריה בישראל בשמירה, בטיפוח ובהעברת הזיכרון התרבותי שלהם – ובסופו של דבר להעניק לה במתנה דורות חדשים של ישראלים, מזרחי ולא מזרחי.

גם המוזיקה אינה רק התחום שבו דחף הפריפריה לשימור ולתמסורת השפיע על החיים בישראל בכללותם. קחו את חג הפסח של מימונה, מסורת יהודית צפון אפריקאית שהיא כעת חגיגה לאומית דה פקטו.

או לקחת את המקרה של הרב המרוקאי ישראל אבוחצירא (1889-1984), "באבא סאלי", שעלה לישראל בשנת 1964. זמן קצר לאחר פטירתו, הפך קברו של הרב לאתר עלייה לרגל גדול מקדש תפילה, משהו שלא נשמע עד כה בישראל עבור כל רבנים עתיקים. מה שקרה היה פשוט שיהודים מרוקאים מן האזור שסביב עיר הפריפריה של נתיב הרב היו נחושים לשמור על מנהג לכבד את קברי צדיקים, מסורת המושרשת באזורים הפנימיים של מרוקו, ובמשך עשרות שנים לדרגות עולי הרגל כָּפוּל. בינתיים, המסורות המוסיקליות המיוחדות של שושלת הרבנות אבוחצירא הינן כיום הרפרטואר של אנסמבל הפיוט של מכון בן-צבי, מרכז נכבד המוקדש לחקר ולימוד תרבות המזרחי.

בספרות, סוף סוף, המאבק להביע את קולו של הזיכרון התרבותי המושרש בחברה הישראלית גם מעניק את אותותיו של המשורר המרוקאי-אלג'יראי ארז ביטון, שזכה בפרס ישראל, הכבוד האזרחי הגבוה ביותר במדינה. (ביטון עצמו גדל בלוד, עיר לא הרחק מתל אביב, אך מבחינה חברתית ותרבותית כמו פריפריה כמו אופקים). לעבר העבר היהודי בצפון אפריקה, השירה של ביטון אינה מבטאת מרחק או נוסטלגיה אלא חיבור אורגני פשוט, פשוט.

דוד בן-גוריון דמייני את הנגב כמקום שבו היהודים, שנפטרו מעברו הגלותי, יצרו משהו מכלום. כדי למשוך ישראלים לאזור, "הזקן" בחר להיקבר לא, כמו רוב המנהיגים הישראלים, בהר הרצל בירושלים, אלא קרוב לביתו המדברי בקיבוץ שדה בוקר. וכאילו כדי להפר את רצונותיו, הפך אזור הנגב למקום שבו הזיכרון היהודי ההיסטורי והתרבותי, המושרש בגלות, נשמר ופרח.

מה יקרה לזיכרון היסטורי זה? בהיותה עניין של מנהגים, מנהגים ומסורות שאינם מוטמעים בשום תוכנית חינוכית, היא הזמינה תחרות עזה לבעלות. מפלגת "החרדית" ש"ס רוצה להביא את כל המזרחים תחת חסותה – אבל ש"ס עצמה מושפעת עמוקות מהנורמות הנוקשות של היהדות החרדית האשכנזית, וזה יוצר לפעמים קרע בין מנהיגי הרבנים המקומיים לבין הקהילות שעליהן הם מנהלים. בהיבט ההפוך, ארגון "ישראל חברים", המפורסם במאה ה -19 על פעילותו החינוכית למען יהודים ברחבי הים התיכון, ועדיין פועל בתוך בתי הספר בישראל, פועל רבות לקידום רבנים מצפון אפריקה ומזרח התיכון, שגישתם המתונה ל היהדות משקפת את החכמה הדתית הטבועה בתרגול חי של קהילות מזרחיות מקומיות. עד כה, ההשפעה של הברית היתה מינימלית.

אשר לעיר אופקים הקטנה, אנחנו חולמים על המוזיאון הצנוע שלנו, ועובדים קשה כדי להגשים את החלום. אז, אז, צעירים ישראלים צעירים עוברים דרך המוזיאון לעתיד ולומדים את סיפורה של העיר. מתוך חפצים, תמונות אינטראקטיביות, מוסיקה וטקסט קיר, הם יתקדמו מסצנות רחוב בקזבלנקה, פס, ג'רבה ועוד מקומות רבים שמהם עזבו יהודים, לאופקים עצמה. שם יכירו, בפרצופיהם ובסיפורי תושבי העיר, עמיתיהם של סבתותיהם, בני דודים, והזקנים משוחחים על ספסלים במרכזי הערים שלהם. בלי שיצטרכו לומר זאת במלים רבות כל כך, המבקרים הצעירים האלה יספגו את המסר: גם הסיפורים האישיים שלהם, עוברים אלפי שנים של חוויה יהודית ויצירתיות, והם בשום אופן לא המצאת משהו מתוך כלום – וכך גם סיפורה של ישראל, עם האומות שלהם.

במלאות הזמן – אפשר אפילו לחלום – רעיונות כאלה עשויים לנוע מממלכת האינסטינקט הפריפריאלי אל החברה הישראלית כולה, לתחום ההרשעה המופנמת לחלוטין.

על המחבר
ד"ר אריה טפר מרצה באוניברסיטת בן גוריון וחוקר בכיר במכון ללימודי ישראל. הוא משמש גם כמנהל פרסומים של הפדרציה הספרדית האמריקאית והיועצת האקדמית של סיגנל (רשת גלובלית ומנהיגות אקדמית של סין-ישראל)